🕯️ זוהר שבת (בנות) · shabbat-glow

🕊️

ברכת שהחיינו על השבים

שיעור של הרב יהודה טאוב

הלכות ברכה בשעת חזרת החטופים: שהחיינו ומחיה המתים בראיית חבר, מה יברך כלל ישראל, ואיך מודים כשהטוב מעורב ברע

אחר · 6 פרקים · 11 כרטיסים

▶ לצפייה בשיעור

🙏 הודיה לה' · מתוך השיעור

לפני כל מילה אחרת – הודיה לבורא העולם שהחיה אותנו והגיענו לזמן הזה.

א

🕊️ הרגע שכולם ראו

🕊️

שמע ישראל ושהחיינו

בחזרת החטופים בירכו ההורים "שהחיינו", לפי הוראה מפורשת של רבנים שנשאלו מראש.

השיעור עוסק בהלכות שנוגעות לחזרת החטופים: מה מברכים, מי מברך ואיך. הרב פתח בסרטון שהתפרסם מאוד באותם ימים, של משפחה שפגשה את בנה השב. מיד ברגע המפגש אמרו "שמע ישראל", ובירכו בשם ומלכות "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". אחר כך באו החיבוקים, הבכי והמילים "חזרו לי החיים".

הרב הדגיש שהברכה לא נאמרה מעצמה, בהתרגשות של הרגע. הייתה כאן הוראה מפורשת של רבנים שנשאלו לפני כן, איך לנהוג כשיזכו לראות את יקיריהם.

ומכאן עולה שאלה הלכתית מעניינת. בשולחן ערוך כתוב שמי שרואה את חברו אחרי שנים עשר חודש מברך "מחיה המתים". כאן הייתה הפרידה ארוכה הרבה יותר. ובכל זאת, הרבנים הורו לברך "שהחיינו" ולא "מחיה המתים". למה?

כדי להבין, צריך ללמוד את ההלכה מן היסוד: מתי מברכים על ראיית חבר, ומה ההבדל בין שתי הברכות.

ויש בכך גם לימוד לכל אחד מאיתנו. רגע של שמחה עצומה, שבו הלב מתפרץ בבכי ובחיבוקים, הוא בדיוק הרגע שבו קל לשכוח הכול. והנה, דווקא אז, הדבר הראשון שיצא מפי המשפחה היה "שמע ישראל" וברכה לה'. לפני כל מילה אחרת – הודיה לבורא העולם שהחיה אותנו והגיענו לזמן הזה. ההלכה אינה מקררת את השמחה; היא נותנת לה כתובת.

ב

📜 מחיה המתים

📜

הרואה את חברו

השולחן ערוך: אחרי שלושים יום – שהחיינו; אחרי שנים עשר חודש – מחיה המתים; ובתנאי שחביב עליו ושמח בראייתו.

בשולחן ערוך באורח חיים, בסימן רכ"ה, נפסק: הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר "שהחיינו", ולאחר שנים עשר חודש מברך "מחיה המתים". והוא – שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו.

כלומר, יש כאן שני שלבים. מי שלא ראה חבר אהוב חודש ויותר, ושמח מאוד לראותו, מברך "שהחיינו". ומי שלא ראה אותו שנה שלמה, מברך ברכה גדולה יותר: "מחיה המתים".

למה דווקא שנים עשר חודש? הרב הסביר שאדם שלא נראה שנה שלמה נחשב כמת לגבי חברו. וכך נאמר בתהילים: "נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב, הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד". אחרי שנה הוא כמו נשכח, וכשהוא חוזר, זה כאילו קם לתחייה.

עוד ציין הרב שהברכות האלה נאמרות על ראייה ממש. לא על שמיעה, ולא על צפייה בטלוויזיה. אבל זה עדיין אינו מסביר למה בחזרת החטופים לא בירכו "מחיה המתים". לשם כך צריך להכיר תנאי נוסף שהציבו הפוסקים.

📡

למה היום לא מברכים מחיה המתים

לדעת פוסקים רבים, מחיה המתים נאמרת רק כשלא ידע אם חברו חי; היום, כשיש מידע, לא מברכים אותה.

יש פוסקים – לא כולם הסכימו לכך – שהתנו תנאי: מברכים "מחיה המתים" רק כשהאדם באמת לא ידע אם חברו חי או מת. רק אז הראייה היא בעיניו ממש כמו תחיית מתים.

הרב ביקש להחזיר את הגלגל מאתיים שנה אחורה. אם לא פגשת חבר שנה שלמה, לא היה לך שום מושג אם הוא חי. לא הייתה תקשורת. כשהגיע אדם מעיירה אחרת, היו שואלים אותו: מה נשמע? מי חי ומי מת? ולכן, כשפגשו חבר אחרי שנה, בירכו "מחיה המתים".

היום המצב שונה. גם כשלא רואים אדם זמן רב, בדרך כלל יודעים מה קורה איתו. ולכן פוסקים רבים נקטו שהיום אין מברכים "מחיה המתים" על ראיית חבר.

וכך גם בחזרת החטופים. הרב ציין שגם בתקופת השבי היה מידע, ובשלב החזרה כבר ידעו ההורים שבנם חי. לא היה כאן אדם שלא ידעו עליו אם הוא בחיים. לכן לא בירכו "מחיה המתים", אלא "שהחיינו".

ג

🤝 שהחיינו בראיית חבר

🤝

מחלוקת הפוסקים בשהחיינו

המשנה ברורה חושש לברך שהחיינו על חבר שידוע שהוא בריא, אך מתיר אם היה בסכנה; הרב עובדיה יוסף מתיר תמיד כששמח.

ומה לגבי ברכת "שהחיינו" על ראיית חבר? כאן, כך הסביר הרב, יש מחלוקת בין הפוסקים.

המשנה ברורה חושש לברך "שהחיינו" כשאדם יודע שחברו חי ובריא, והכול תקין איתו. אבל הוא מוסיף במפורש: אם החבר היה במצב קשה – חולה, עבר ניתוח, היה בסכנה – ודאי אפשר לברך "שהחיינו" כשרואים אותו שוב, ברוך ה'.

לעומתו, לפי שיטת הרב עובדיה יוסף, כפי שהביא הרב, אפשר לברך "שהחיינו" על ראיית חבר תמיד, גם אם היה בריא ושלם, ובלבד שהאדם שמח מאוד בראייתו.

הרב הוסיף הבהרה: הברכה הזאת היא על ראיית בני אדם בלבד. מי שמגיע למקום שלא ראה זמן רב, או רואה הרים גבוהים ונופים, אינו מברך "שהחיינו" על כך. יש ברכות אחרות על נפלאות הבריאה, אבל "שהחיינו" של ראיית חבר נאמרת רק על אדם.

🧭

ומה נוהגים למעשה

רבים נוהגים כיום שלא לברך שהחיינו על ראיית חבר; אבל מי שחברו היה בסכנה – לכולי עלמא מברך.

הרב סיכם את ההלכה למעשה כפי שהיא מובאת בסיכומים שהציג. בדרך כלל נוהגים היום שלא לברך "שהחיינו" כלל על ראיית חבר אחרי שלושים יום. הסיבה: יודעים מה קורה איתו, וגם לא תמיד ברור עד כמה השמחה גדולה.

הרב שאל את השומעים: מי מכם ראה פעם אדם מברך "שהחיינו" כשפגש חבר? כמעט איש לא ראה. הוא הוסיף שיש מי שאומרים שהמנהג הזה נחלש גם משום שבמקומות מסוימים הפכו את הברכה לדבר של לצון, להראות כמה "מתגעגעים", ולכן חדלו מכך.

אבל יש מצב שבו לכל הדעות מברכים: כשהחבר החביב היה בסכנה, והאדם שמח מאוד לראותו. אמא שבנה היה בסכנה, ולא ראתה אותו זמן רב, ועכשיו היא רואה אותו – ודאי מברכת.

ולכן במקרה של חזרת החטופים, לגבי ההורים והקרובים, ההלכה ברורה. הם היו בסכנה עצומה, והשמחה בראייתם גדולה מאין כמוה. כאן אין דעה שחולקת, ולכן הורו להם לברך "שהחיינו". זה מקרה שבו כל התנאים שההלכה מציבה מתקיימים במלואם: חביבות גדולה, סכנה ממשית, ושמחה שאין לה שיעור.

📝

סיכום: מי מברך ומה

ההורים והקרובים שראו את השבים – מברכים שהחיינו; מחיה המתים אין מברכים היום; ובשאלה למעשה – לשאול רב.

כדאי לעצור ולסכם את מה שנלמד עד כאן, לפי סדר הדברים שהביא הרב בשיעור.

ראשית, "מחיה המתים". השולחן ערוך פוסק לברך אותה על ראיית חבר אחרי שנים עשר חודש. אבל לדעת פוסקים רבים היא נאמרת רק כשלא ידע אם חברו חי. בימינו, כשיש תקשורת ומידע, נקטו פוסקים רבים שאין מברכים אותה. ולכן גם בחזרת החטופים, שעליהם ידעו שהם בחיים, לא בירכו אותה.

שנית, "שהחיינו". על חבר שידוע שהוא בריא ושלם, נחלקו הפוסקים: המשנה ברורה חושש, ושיטת הרב עובדיה יוסף מתירה כשהאדם שמח מאוד. והמנהג הרווח כיום הוא שלא לברך. אבל על חבר אהוב שהיה בסכנה, ואדם שמח מאוד לראותו, מברכים לכל הדעות.

שלישית, ההורים, האחים והקרובים של השבים. הם שמחים שמחה גדולה, ויקיריהם היו בסכנה עצומה. לכן ההוראה אליהם הייתה ברורה: לברך "שהחיינו".

חשוב לזכור: השיעור מציג את הדברים כפי שהרב הביאם, כלימוד ולא כפסק הלכה אישי. כל מצב שונה מחברו – מידת הקרבה, מידת הסכנה, מידת השמחה. מי שעומד בפני שאלה כזאת למעשה, ישאל את רבו מה לעשות.

ד

🇮🇱 ומה יברך כלל ישראל

📣

שמועה טובה

על שמועה טובה מברכים; אך האם כל עם ישראל, ששמח בחזרתם, יברך? זו שאלה קשה.

השאלה הבאה קשה יותר: מה לגבי עם ישראל כולו? כל יהודי שמח בחזרת השבים. האם גם מי שאינו קרוב משפחה יכול לברך "שהחיינו"?

הרב הביא את היסוד ממסכת ברכות: כשם שעל שמועה רעה מברכים "דיין האמת", כך על שמועה טובה מברכים. ולפי מה שהסביר: שמועה טובה לו לבדו – מברך "שהחיינו"; טובה לו ולאחרים – מברך "הטוב והמטיב".

הרב ציין שהיו רבנים שבירכו על בשורות טובות לכלל ישראל, כמו מפלתו של אויב גדול, על פי היסוד הזה. ובכל זאת, כשמדובר בחזרת החטופים, רוב האנשים לא בירכו. הרב אמר שבעיניו השאלה אינה פשוטה. הוא חיפש מקורות, שאל כמה רבנים, ולא קיבל תשובה חד משמעית.

הדבר הברור הוא לגבי ההורים, האחים והקרובים, שרואים אותם בעיניהם – הם ודאי מברכים. ולגבי כלל ישראל, הביא הרב את דבריהם של שני פוסקים בני זמננו, שכל אחד הציע דרך משלו.

📖

שתי הוראות לכלל ישראל

הרב יוסף צבי רימון: מי ששמח שמחה גדולה יכול לברך, ובכל מקרה ראוי לומר "נשמת כל חי"; הרב זילברשטיין: לברך על פרי חדש.

הרב הציג את הסיכום שכתב הרב יוסף צבי רימון לקראת חזרת החטופים. הוא פתח בכך שיש שמחה עצומה בחזרתם, אך לצידה גם חשש וצער. ולגבי הברכה כתב: מי שרואה את השבים ושמח שמחה גדולה, יכול לברך "שהחיינו" – לא רק קרובים, אלא גם מי שאינו קרוב. ואפילו מי ששמח שמחה גדולה לשמוע שהם שוחררו.

ועוד כתב: בכל המצבים ראוי לומר "נשמת כל חי", או לפחות חלקים ממנו, כביטוי להודיה עמוקה על ההצלה ועל החיים.

לעומת זאת, הרב יצחק זילברשטיין, שהדריך את בני משפחות החטופים בנוגע לברכות, נקט דרך זהירה יותר לגבי כלל ישראל. הוא לא רצה לפסוק שכל אדם יברך. במקום זאת הציע: יהודי ששמח בחזרת השבים ייקח פרי חדש ויברך עליו "שהחיינו", ויכוון לפטור בברכה גם את השמחה על השבים.

כאן חשוב להדגיש: הרב הביא את הדעות כפי שהן, ולא הכריע ביניהן. מי שעומד בפני שאלה כזאת למעשה, ישאל את רבו.

⚖️

למה לא הטוב והמטיב

"הטוב והמטיב" נאמרת על טובה גשמית לו ולאחרים; שמחה רגשית, גדולה ככל שתהיה, אינה נכללת בה.

נשאלת שאלה: אם השמחה היא של כולם – של ההורים וגם של עם ישראל – למה לא מברכים "הטוב והמטיב", שהיא הברכה על טובה לו ולאחרים?

הרב הסביר, על פי הגדרתו של הרשב"א: כדי לברך "הטוב והמטיב" צריך טובה גשמית, ממשית, שהיא טובה לו וגם לאחרים. שמחה רגשית אינה נחשבת לעניין זה.

למה? כי אילו היינו אומרים שגם שמחה רגשית נחשבת, לא היה לדבר סוף. נולד לך ילד, והסבתא שמחה – תברך "הטוב והמטיב"? קיבלת ירושה, והילדים שמחים בשבילך? כמעט על כל דבר טוב שקורה לאדם יש מישהו נוסף ששמח בו. לכן צריך גבול ברור, והגבול הוא טובה גשמית שאפשר למדוד.

בחזרת החטופים, ההורים שמחים שמחה שאין לה שיעור. אבל זו אינה טובה גשמית, אינה חפץ ואינה ממון. לכן אין כאן "הטוב והמטיב", אלא "שהחיינו".

עוד הוזכר שאפשר לכוון בתפילה, בברכת "מחיה המתים" שבשמונה עשרה וב"מתיר אסורים" שבברכות השחר, להודות על חזרתם.

ה

⚖️ טוב ורע יחד

🌗

כשהטוב מעורב ברע

גם כשיש בדבר טוב ורע יחד, על הטוב שבו צריך להודות.

מכאן עבר הרב לשאלה כללית יותר: איך צריך אדם להתייחס למצב שיש בו גם טוב וגם רע? האם יש חובה להודות על הטוב, או שהרע מבטל אותה?

התשובה, כך אמר הרב, כתובה במשנה במפורש. אדם שנפטר אביו, רחמנא ליצלן, והוא יורש אותו – בתחילה מברך "דיין האמת" על הפטירה, ואחר כך מברך גם על הטובה שבירושה. הרב העיר שהיום לא נוהגים כך, בין השאר משום שהירושה אינה עוברת לאדם מיד, אלא רק אחרי הליכים ארוכים, וגם משום שהדבר היה נראה בעיני הבריות כלא ראוי. אבל העיקרון ברור.

ועוד הביאה הגמרא: אדם מצא מציאה יקרה. מצד אחד הוא שמח מאוד. מצד שני הוא חושש שאם ישמע המלך, ייקח אותה ממנו. האם יודה? כן. עכשיו הדבר טוב, ועל הטוב שבהווה צריך להודות.

זה יסוד חשוב לחיים: גם כשהשמחה אינה שלמה, אסור לתת לחשש או לצער לבטל את ההודיה. ובעזרת ה', כשמודים על הטוב, הוא הולך ומתרבה.

ו

🎶 השמחה מקומה בבית הכנסת

🎶

לחפש שמחה במקום הנכון

הציבור מחפש שמחה ואהבה; התפקיד שלנו הוא להראות שמקורה האמיתי נמצא בתורה ובמצוות.

בסוף השיעור הביא הרב מחשבה שנכתבה באותם ימים, ושייכת לכל מי שעוסק בחינוך. רבים מבני הציבור בישראל מחפשים שמחה, מוזיקה, התרגשות ואהבה. ולא תמיד הם מרגישים שדווקא בבית הכנסת, בתורה ובמצוות, נמצא המקור האמיתי שלהן.

הרעיון שנכתב הוא לא להאשים איש, אלא לקחת אחריות: אולי אנחנו לא נותנים מספיק שמחה. התפקיד שלנו הוא לדאוג שהציבור ירגיש שהמקום הטבעי לחפש בו שמחה הוא בית הכנסת, התורה והמצוות. ואכן, הרב ציין שבאותם ימים רבים התעוררו, ובמקומות רבים היו הקפות ושמחה גדולה.

והרב פנה במיוחד למחנכים: עיקר התפקיד היום הוא לחשוב איך מחדירים בילדים ובתלמידים את ההרגשה שהמקום הטוב ביותר להרגיש בו סיפוק, שמחה והנאה הוא דווקא בתוך המצוות, בתוך היהדות.

זו אינה שאלה קלה, וצריך לתכנן הרבה: איך לומדים תורה בשמחה, איך מדגישים את היופי שבמצוות, איך חוגגים את החגים בצורה משמחת ועשירה, ואיך יוצרים חוויות לילדים. המטרה היא שהילדים יצאו עם הרגשה של שמחה והודיה, ולא עם הרגשה של קושי ודין.

וכך מתחברים הדברים לכל מה שנלמד בשיעור. ברכת "שהחיינו", "נשמת כל חי", ההודיה על הטוב גם כשהוא מעורב בצער – כולן ביטויים של לב שיודע לשמוח לפני ה'. מי שמתרגל להודות ולברך על הטוב שבחייו, מגלה שהשמחה האמיתית אינה צריכה לחפש מקום אחר. היא נמצאת כבר בתוך הברכה, בתוך התפילה, ובתוך הקהילה שמודה יחד על הישועה.

את השיעור ביקש הרב לחתום ב"מזמור לתודה", כדי שהלימוד כולו יסתיים במה שהוא עיקרו: להודות לה' על חסדיו, ולהתפלל שנזכה לראות עוד ישועות ולברך עליהן בשמחה.

#הלכה#שהחיינו#מחיה המתים#ברכות#הודיה#חזרת החטופים#נשמת כל חי
📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה